תסמונת לידל היא צורה תורשתית גנטית של יתר לחץ דם המאופיינת בפעילות יתר של תעלות נתרן אפיתל בנפרון, היחידה התפקודית של הכליה. פעילות מוגברת זו מובילה לספיגה חוזרת של נתרן מוגברת ולהפרשה מוגזמת של אשלגן. כדי לנטרל זאת משתמשים במשתנים חוסכי אשלגן כמו אמילוריד. הם פועלים על ידי חסימת תעלות נתרן אלו, ובכך מפחיתים את זרימת הנתרן לתאי האפיתל וממזערים את איבוד האשלגן בשתן. כתוצאה מכך, ריכוז הנתרן בנוזל הצינורי עולה, מקדם את הפרשת המים ומפחית את נפח הדם והלחץ. יתר לחץ דם יכול להתרחש גם עקב פעילות יתר של קולטני β1 בכליות או ייצור מוגזם של אלדוסטרון על ידי בלוטת יותרת הכליה. אלדוסטרון נקשר לקולטנים של מינרלוקורטיקואידים (MRs) בתוך הכליה, ויוצר קומפלקס החודר לגרעין ומעורר ביטוי יתר של חלבונים המושרים על ידי אלדוסטרון כמו תעלות נתרן אפיתל לומינליות ומשאבות נתרן-אשלגן בזולטרליות. חלבונים אלו חיוניים לוויסות הובלת הנתרן לזרם הדם ואשלגן מתוכו, מה שמוביל להגדלת נפח הדם והלחץ. משתנים אנטגוניסטים של אלדוסטרון חוסכי אשלגן נקשרים לקולטנים אלו, חוסמים את כניסת הקומפלקס לגרעין ומפחיתים את הביטוי והפעילות של החלבונים המושרים על ידי אלדוסטרון. כתוצאה מכך, ריכוז יוני הנתרן בדם יורד, ומפחית את נפח הדם מבלי לגרום לאובדן אשלגן. עם זאת, סוגים משתנים אחרים, כמו תיאזיד ומשתני לולאה, גורמים להיפוקלמיה או לרמות נמוכות של אשלגן למרות היותם טיפולים יעילים ליתר לחץ דם. לפיכך, משתנים חוסכי אשלגן משודכים לרוב עם חומרים אלו כדי לשמור על רמות האשלגן תוך טיפול יעיל ביתר לחץ דם.
